הצבא הצרפתי

בכ"ו אלול תרצ"ז (2 ספטמבר 1937 ) גוייס לצבא הצרפתי לשרות חובה של שנתיים. השרות היה קשה, המשמעת קשוחה וחסרת כל הגיון. למשל עברו ממדי חורף למדי קיץ ולהפך בתאריכים קבועים בלי כל התחשבות בטמפרטורה בפועל. המדים היו מסורבלים. רוב התנועות של גדודי הצבא התבצעו בהליכה רגלית גם למרחקים גדולים. קרה לא פעם שהחיילים צעדו קילומטרים רבים לאורך מסילת ברזל ולא חשב אף מפקד אחד שהיה אפשר להעלות את החיילים על רכבת. גם צבע המכנסיים של המדים היה אדום בהתאם למקובל במלחחמות העתיקות.

המצב הכלכלי במשפחה היה כה דחוק שניצלו את העובדה שהוא לובש מדים כדי להעביר את החליפה היחידה שלו לאחיו. לא היתה לו חליפה בחופשות אבל הבליג.

הוא התקדם בסולם הדרגות עד לדרגה של סמל. הוא פיקד על כיתה המפעילה מכונת יריה.

בשבת פרשת כי תבוא, פרשת התוכחה, י"ח אלול תרצ"ט (2 ספטמבר 1939 למניינם) ממשלת צרפת הכריזה על גיוס כללי. הוא חזר לשרת בצבא. הוא נשלח לקו מג'נו להטן Hatten במרחק של כ-25 ק"מ מהגנו. יש היום מוזאון במקום וניתן לבקר את העמדות והציוד הצבאי של אז: "L'abri de Hatten" .

כל עוד לא פינו את תושבי האזור שלמה זאב יכל לבקר אצל משפחת משה דרייפוס (Maurice Dreyfus) בעיר הגנו הסמוכה ולאכול אוכל חם. הוא תמיד זכר לטובה את קבלת הפנים המאוד לבבית לה זכה שם. הוא השתעשע שם עם הבת הקטנה ליז (נולדה ב-1935). שנים רבות הוא הזכיר איך הוא "הקפיץ אותה על ברכיו. ליז עצמה, היום שוורצפוקס, זוכרת עדיין את "החייל". גברת אנג'ל דרייפוס (Angèle Dreyfus) המארחת הייתה בת לרב המפורסם הרב יוסף בלוך (Grand Rabbin Joseph Bloch) שנהיה רב של הגנו אחרי המלחמה. הרב יוסף בלוך התחנך בסמינר הילדסהיימר בברלין ופעל רבות לחזק את יראי השם בצרפת. יש סידור שהוא ההדיר המשמש את הקהילות בצרפת עד היום הזה.

כאשר שלמה זאב נתמנה לסמל הוא החל לקבל קצת כסף (prêt franc) מהצא כדי לרכוש אוכל במקום האוכל של הצבא.

בכל תקופת השרות הוא העביר למשפחתו חלק ניכר מהמשכורת שהגיעה לו מהצבא.

הוענקה לו מדליה של "צלב המלחמה עם כוכב מארד" בי"ח סיון ת"ש (24 יולי 1940) עם ציון לשבח שזה לשונו: "סמל בחוליה CM7 של גדוד 79 RIF תת-קצין ראש חוליה (PA) שהותקף על ידי האויב. השקיע בלי חשבון בזמן ההתקפות של י"ד, ט"ו וט"ז סיון ת"ש (20, 21 ו-22 יוני 1940) כאשר הוא נותן את הדוגמא היפה ביותר של מרץ וקור רוח. על החתום: שוורץ". הוא ענד רצועה אדומה זעירה על פס המקטורן כנהוג על בגדים אזרחיים לבעלי עיטור, עד לעלייתו לארץ ישראל.

אחרי הכניעה של ממשלת פטן שבת שלח-לך ט"ז סיון ת"ש (22 יוני 1940) הצבא העומד על קו מג'ינו נלחם עוד שבעה ימים. בא' תמוז ת"ש (7 יולי 1940) הוא נמסר לצבא הגרמני כשבוי על פי פקודה מפורשת להכנע. עם קבלת הפקודה ועד לביצועה בפועל החיילים החליטו לשחוט פרה כדי לצבור כוחות לקראת השבי הקשה. שלמה זאב קבל פסק הלכה מהרב של הגנו שהוא חייב לאכול את הבשר עם החיילים משום פיקוח נפש. כהרגלו לכבד דעת תורה וקל וחומר פסק הלכה הוא קיים את הפסק למרות כל הקושי והרתיעה.

החיילים נלקחו לשבי בגרמניה. ליהודים היו תנאים יותר קשים מתנאי השבי של החיילים הצרפתיים הלא יהודיים. כדי לחסוך בחיטה הכניסו במרכיבי הלחם נסורת עץ. בגלל יושרו ודיוקו שלמה זאב קבל את התפקיד הקשה לחלק לחם עגול מצומצם לשבע חלקים שווים לשבויים המורעבים. הוא המציא שיטת חלוקה על פי לוח השעון המכני 60 דקות ל-7 חלקים שווים זה 8 וחצי דקות לכל אחד. הם קבלו גם מעט ירקות פשוטים מהסוגים הירודים כגון הכלאה של לפת וכרוב הנקראת rutabaga וארטישוק ירושלמי (topinambour) הידועים לשמצה. הוא סבל מרעב בכל תקופת השבי ובגלל הזה היה לו קשה מאוד עד זקנה למשל להמתין בליל שבת לקידוש לאחר הליכה של חצי שעה מבית הכנסת. על כן לא נהגנו לשיר "שלום עליכם" בבית.

השבויים איתו היו יהודים אבל נטשו לחלוטין תורה ומצוות. שלמה זאב היה זוכר אנשים ופרצופים גם אחרי שלושים וארבעים שנה. קרה לא פעם שבפגישה עם חבר מהשבי החבר בכה באזניו שבנו או בתו התחתנו עם לא יהודי, ואז היה מפטיר, לא להם, איך ייתכן אחרת הלא הם נטשו עול תורה ומצוות.

הוא ניסה פעם אחת לברוח מהשבי אבל הואו העיד בעצמו שזה לא היה נסיון רציני. אחיו, חיים (Henri) הצליח לברוח ונתפס בצרפת בתחנת הרכבת בדרכו להצטרף למחתרת בהלשנה של יהודי. הוא הועמד לפני כיתת יורים הי"ד.

החיילים השבויים מילאו את מקומם של הפועלים הגרמנים המגויסים בכל מיני מפעלים ועבודות. תקופת מה הוא הרכיב מטחנות קפה ידניות. בסוף ההרכבה היה עליו לרסס לכה על המטחנה. במסגרת התעמולה הגרמנים הציבו תמונה של פטן (Maréchal Pétain) ימ"ש במפעל והעבירו "ידיעות" מגמתיות לשבחו. בכל פעם שהגיעה ידיעה כזאת שלמה זאב היה מוסיף שכבה נוספת של לכה על התמונה.

לחיילים השבויים היה מותר לקבל ולשלוח גלויות על פי שבלונה כתובה מראש כדי להקל על הצנזורה לבדוק את הכתוב. פעם אחת הרשו לו לשלוח מטחנת קפה אחת להוריו בצרפת. הוא מצא דרך להסתיר מכתב אמיתי בתוך המטחנה ובקש מהוריו למצוא דרכים לשלוח גם לו מכתבים תוך עקיפת הצנזורה. בקשתו לא נענתה ולמעשה לא היתה לו תקשורת אמיתית עם משפחתו כל תקופת שביו. הוריו לא האמינו שישוב.

על בסיס הידע שלו בניב האלזסי שלמה זאב למד מהר את השפה הגרמנית על בוריה. כמובן שהחיילים השבויים רצו לעזור כמה שפחות לגרמנים במסווה של תרוצים שונים. במסגרת זאת שלמה זאב בילה זמן רב בשרותים עם מילון צרפתי אנגלי שנזדמן לו ולמד גם את השפה האנגלית.

קרה והמקום בו בעל מפעל גרמני הלין את השבויים העובדים בשבילו היה גרוע במיוחד ומלא בקרציות ושאר מרעין בישין. החייל הגרמני ששמר עליהם רצה לעזור לשבויים, לא כולם היו נאצים, אבל נתקל בסירוב. בתיאום עם החייל הגרמני שלמה זאב לכד כמות גדולה של קרציות חיות ואסף אותם לתוך מיכל. הם באו לבעל המפעל ואיימו עליו שהם משחררים את הקרציות במשרדו. בעקבות זאת בעל המפעל איפשר ניקוי והדברה של תא השינה של השבויים.